דר׳ מישל אודנט, הרופא ששינה תפיסות בעולם המיילדות והביא למהפכה אמיתית לנשים בעולם כולו הגיע לישראל בכנס שארגנה מכללת דיאדה ואיך אפשר היה שלא להגיע ולראות את האיש והאגדה!
דר' מישל אודנט נחשב ל״אבי הורמון האהבה״, המחקרים שלו בתחום הורמוני האהבה ובראשם הורמון האוקסיטוצין שינו את האופן שבו אנחנו מתייחסים וחושבים על לידה. בכנס השנה בחר דר' אודנט להתייחס בעיקר לחיידקי המעיים הכל כך מדוברים היום וחשיבותם לשיגשוג התינוק, ומהי המשמעות של ״אפס הפרדה״ וכמה בעצם חשובה השעה הראשונה לאחר הלידה.
אחרי דברי פתיחה של גילה רונאל האישה וההשראה, עלתה לבמה דר' יעל ארבל מנהלת חדרי הלידה בבית חולים לניאדו. זה לא מובן מאליו לשמוע גיניקולוגית בכירה, מנהלת חדרי לידה שהשורה התחתונה של דבריה היא "הדבר הכי חשוב בלידה זה אהבה". משפט כל כך קטן וכל כך גדול. דר' ארבל סיכמה ואמרה שמה שאישה צריכה כדי ללדת זה אוקסיטוצין ושקט, כבוד, אוטונומיה ותחושה שהיא במרכז.
כן, היא רופאה ומבינה את החשיבות של התערבות רפואית במידת הצורך, מצד אחד היא ניצבת מול מחקרים עדכניים שהראו שהשראת לידה בשבוע 39 הביא לסיכון מופחת ללידה בניתוח קיסרי (ארחיב על המחקר בפוסט אחר), אבל היא גם מחזיקה את הפער בין מה שהיה כשהתחילה כרופאה צעירה, לאופן שבו יכולות היום נשים ללדת, וכמה רחב המנעד הזה, וכמה ניתן להתאים לכל אישה את הלידה שהיא רוצה וצריכה.
אחרי דברי הפתיחה המרגשים האלו עלה מישל אודנט ואחרי הספרים, המאמרים והסרטים שקראתי וראיתי, סוף סוף הוא היה כאן, כולנו הגבנו כאילו עלה איזה כוכב רוק לבמה 🙂
מישל היום בן 88, והוא התחיל בזה שאת הקריירה המקצועית שלו התחיל בשנת 1953. הפרספקטיבה שלו היא מדהימה, ויש לו יכולת להסתכל אחורה יותר מחצי מאה ולראות את השינויים שהתרחשו בתחום המיילדות לאורך השנים. הוא הסביר לנו כיצד במאה האחרונה הלידה הושפעה בעיקר מהתפתחויות טכנולוגיות.
לדוגמא, עצם הפיתוח של הפלסטיק שאפשר ייצור צינוריות גמישות שניתן להחדיר כמעט לכל חלל בגוף בהחלט שינה את האופן שבו הרפואה מנהלת לידות. זו דוגמא לשינוי טכנולוגי שהשפיע על ניהול רפואי. אולם היום, הכיוון הוא לא להתאים את עצמנו לטכנולוגיה אלא לשנות את החשיבה שלנו כדי לקחת בחשבון את המצבים העדכניים שלנו שהמדע היום מבין יותר טוב. מהם ההתפתחויות המדעיות עליהם הוא מדבר ומה זה אומר על העתיד של הלידה מעכשיו? לפי אודנט, עתיד הלידה יושפע יותר מהתפתחות מדעית ולא מהתפחויות טכנולוגיות כמו שהיה עד עכשיו.
מבחינתו, ישנם שני איברים ששונים מאוד במהותם בקרב בני האדם לעומת יונקים אחרים – השיליה והמוח.
על פי, אודנט, לשילייה האנושית יש מבנה מיוחד. ואחד התכונות המיוחדות שלה היא שהיא מאפשרת מעבר של נוגדנים מהדם האימהי לדם העוברי. בעצם, המנגנון הזה מאפשר לתינוק האנושי עמידות מסויימת לחיידקים שהאמא חשופה אליהם במהלך ההיריון, והוא יכול להתקיים גם ללא הקולסטרום, לעומת חלק מהיונקים האחרים שזקוקים לקולסטרום כדי לשרוד.
מה המשמעות של הנתון הזה בהקשר ללידה? אם המערכת החיסונית של העובר מתכוננת לסביבה החיידקית הטבעית של האם, ככל שסביבת הלידה תהיה קרובה יותר לסביבה הטבעית של האם התינוק ייוולד לסביבה אופטימאלית יותר עבורו. היום עולם המדע מבין שהסביבה החיידקית אליו נולד התינוק היא חשובה מאוד, וזה שינוי עצום שהתרחש במהלך חצי מאה.
לפני מאה שנים, נשים ילדו מול אוכלוסייה מאוד מגוונת של חיידקים. היום, רוב הנשים יולדות בסביבה לא מוכרת מבחינה חיידקית ויש בה חוסר גיוון מבחינה מיקרואורגניזמים. לכן היום המערכת החיסונית של התינוק לא מחונכת מיד אחרי לידה, כמו שהיה עד לאחרונה.
השינוי הראשון בעולם המיילדות הוא מבחינה חיידקית - איך בריאות הלידה תתארגן סביב זה
מה ההשפעה של הסביבה החיידקית בלידה על בריאות הציבור? יש לזה השפעה רחבת טווח בחוסר איזון במערכת האנושית. זה כרגע עוד עמום ולא נחקר מספיק לאורך זמן, אבל יכול להיות קשר לאלרגיות, אסתמה ועוד מחלות המשויכות לכך, שהיום יותר שכיחות מבעבר. כרגע השרביט עובר לאפידמיולוגים במטרה לחקור כיצד זה משפיע לאורך זמן. כמובן שזהו עדיין נושא מאוד בחיתוליו גם בקרב אפידמיולוגים. ישנם כבר כמה מחקרים בתחום אבל הם עוד מוגבלים. אם למשל בעתיד תמצא השפעה מכרעת, המשמעות תהיה אדירה כי תהיה הצדקה ללידת בית, לידה בסביבה החיידקית הטבעית של האם והתינוק.
איך להתמודד עם מחסור בחיידקים מוכרים בלידת בית חולים?
עד לאחרונה, חיידקים היו האויב. היום המדע והמחקר מבין עד כמה החיידקים חשובים ותורמים לחיינו, וגילוי כזה בעצם מאלץ את החוקרים והרופאים לחשוב מחוץ לקופסא, והיום מבינים שזו דחיפות לחבר בין החיידקים לתינוק.
המוח האנושי – מהניאו-קורטקס עד ההיפותלמוס
האיבר השני ששונה אצל בני האדם לעומת שאר היונקים הוא המוח. במצבים מסוימים, פעילות בניאו קורטקס יכולה לעכב פעילויות פיזיולוגיות לימביות. איך במצבים מסוימים הכלי, שמנהל את הגוף כולו הופך בעצם למה שמעכב אותו?
מישל הזכיר מחקר שבו נתנו לנבדקים לשתות כוס יין ומצאו שזה חידד להם את חוש הריח. בעצם, אלכוהול מוריד את הפעילות של הניאו –קורטקס, החלק החושב במוח. ברגע שיש ירידה בפעילות באזור זה, האזורים "הפרימיטיביים" יותר מתעוררים ומקבלים יותר מקום.
מישל אמר "נקודת המוצא של חוקרי לידה היא 'למה לידות אנושיות קשות?' זו בעצם הנחת היסוד של המחקר. התשובה שנמצאה לשאלה הזו היא תשובה מכאנית- מורפולוגית – בגלל מבנה האגן האנושי וגודל הראש של התינוק בזמן הלידה."
אבל בפועל, יש נשים שיולדות בקלות יחסית ובמהירות ולא נזקקות כלל לעזרה רפואית. אם מבנה האגן וגודל הראש בעייתיים, כיצד ניתן להסביר את הלידות האלו?
לכן, מבחינתו של מישל צריך לשנות לגמרי את הפרספקטיבה ולחקור את הלידה בדיוק מהכיוון ההפוך – לא להכיל את הכלל שהלידות קשות, ואלו שיולדות בקלות הן היוצאות מן הכלל, אלא לחקור את הלידות הטובות בתור הכלל ולנסות להבין מה מאפשר להן להיות כאלו. מבחינתו, הלידות הקשות הן היוצאות מהכלל, והתשובה שניתנה עונה על השאלה הלא נכונה.
לשחרר את הניאו-קורטקס – התשובה של הטבע
לידה היא חוויה פרימיטיבית מאוד במובן הזה שכל החושים מתחדדים, כל הגוף שותף למהלך העצום הזה ונדרשת התגייסות טוטאלית לשחרר את כל החסמים. לכן, כדי שאישה תוכל ללדת בקלות היא צריכה להנמיך את הפעילות של הניאו-קורטקס, לשחרר מחשבות וחששות ולהיות כל כולה בהוויית הלידה. אפשר לראות את זה נפלא בנשים שיולדות בלידה טבעית, כיצד הן לאט לאט נכנסות לבועה, רמת התקשורת יורדת, לא אכפת להן מה קורה מסביב כל עוד יש תחושה של ביטחון סביבן. הן זקוקות לחושך ופרטיות. כל אלו הם פרמטרים שעוזרים למוח להשתיק את פעילות הניאו-קורטקס, להפריש יותר אנדורפינים ולתת את הבמה לאזורים הפרימיטיביים יותר במוח.
אם כן מה אישה צריכה כדי ללדת? הגנה
במילה אחת, מישל אודנט מסכם עשרות מחקרים ושנים של רפואה – כדי ללדת אישה צריכה דבר אחד בלבד – הגנה.
עד לאחרונה חשבנו שאישה לא יכולה ללדת לבד, השליטה הייתה בידיים חיצוניות – רופא, מיילדת, דולה. אבל פתאום, אם מקבלים את זה שמילת המפתח היא הגנה, שצריך רק להגן על התהליך ולא לעזור לו אז כל מה שצריך זה לאפשר לאמא לשחרר ולהרפות את הניאו קורטקס.
כמובן שיש כמה דרכים להגן על היולדת מגירויים לניאו-קורטקס, כמו למשל לשמור על סביבה רגועה ובטוחה, לאפשר מינימום תקשורת וכמה שיותר מגע פיסי, לצמצם אור (בעיקר אור מלאכותי ואור ממסכים), לשמור על פרטיות היולדת, שלא תרגיש שבוחנים ומסתכלים עליה כל הזמן ועוד.
מה צופן בחובו עתיד הלידה?
האנושות נמצאת היום בשיא של שליטה על הטבע. היום, בעידן בו הפיטוצין זול וניתוח קיסרי הינו בטיחותי יחסית (כמעט ללא אובדן דם) מספר הנשים שיולדות וגינלית ללא פיטוצין או אפידורל הופך לזניח. בהתאמה, ברמה הגלובלית, תינוקות שמערכת החיסון שלהם נחשפת לחיידקים מוכרים במעמד הלידה גם מהווים כמות זניחה. העתיד הולך לכיוון של טכנולוגיה ורפואה ולא טבע – limit of the domination of nature
כיצד זה ישפיע עלינו כמין? איך ישתנה המין האנושי בעקבות השינוי שמתרחש בתהליך הלידה? מבחינתו, חשוב מאוד לשמור על המקום של תהליך הלידה ולא לכפות עליה טכנולוגיה, אלא לבדוק באמצעות המדע מה הדרכים הטובות והנכונות ביותר לאפשר ללידה פשוט להיות מה שהיא. ברגע שמשנים את השאלה, מקבלים תשובות חדשות.
השעה שאחרי הלידה – הזמן היקר בעולם
החלק השני של היום התרכז בשאלת אפס הפרדה והחיבור של האם לתינוק. זה הצחיק את כולנו כשמישל התבדח ואמר בציניות ש "הגילוי המדעי המרעיש של חמישים השנים האחרונות הוא שתינוקות זקוקים לאמא שלהם!!" אז כן, מצחיק לחשוב שהיו צריכים לעשות מחקרים רבים כל כך על משהו בסיסי כל כך…
"סקין טו סקין נהיה פתאום הבנה מדעית"
בעצם, השעה הראשונה אחרי הלידה היא תקופה קריטית לחיבור בין אמא לתינוק. מחקרים מראים ששיא אוקסיטוצין משתחרר 2-4 דקות אחרי לידה. שיא כזה שלא משתחרר באף רגע בחיים, גם לא בשלבים המוקדמים יותר בלידה. מה מאפשר את שיא האוקסיטוצין הזה? אינטראקציה בין התינוק לאמא. לכן חשוב לא להסיח את דעתה, לא להוציא אותה מהבועה, לאפשר לה להסתכל לו בעיניים, להריח את הריח שלו, פשוט להמשיך להגן עליה מכל הסחת דעת. למה זה חשוב? אוקסיטוצין כידוע הוא אחד מהורמוני האהבה, והרגע הזה הוא קריטי ליצירת חיבור טוב בין האם לתינוק שנולד, כמו גם לצמצם סיכון לדיכאון אחרי לידה. בנוסף, זה כמובן מגביר את שחרור השילייה, שלב קריטי לסיום הלידה, וחשוב למניעת דימום מוגבר.
אחת הדרכים של הרפואה לצמצם איבוד דם הוא לתת מנת פיטוצין אחרי הלידה. גם כאן הוא טוען שנקודת הפתיחה, שהשאלה עליה חיפשו תשובה שגויה מהיסוד – השאלה שנשאלה היא כיצד למנוע אבדן דם. כן, מחקרים מראים בצורה חד משמעית שפיטוצין אחרי לידה מצמצם את הסיכון לדימום. אולם מה קורה כשמנטרלים את הורמוני האהבה ברגע קריטי כזה? גם כאן עולה שאלה פילוסופית-אנתרופולוגית, ודווקא ביום הזה ראיתי את מישל יותר כאנתרופולוג של הלידה מאשר כרופא, וזה גורם לנו לתהות האם יש למתן פיטוצין, שאמנם ניראה ומתנהג כמו אוקסיטוצין מבחינה פיסית, אבל לא מבחינה התנהגותית, השפעה על החיבור של אימהות לתינוקות, ועל השעה הראשונה אחרי הלידה?
