אחרי כל לידה אני אומרת לעצמי שאני חייבת לכתוב את סיפור הלידה ואז הימים עוברים ואז עוד לידה ו… חוזר חלילה. אבל הנה אני יושבת ומחכה ליולדת אהובה לקראת לידה שלישית שליוויתי בשתי הלידות הקודמות שלה, ונחה עלי הרוח לכתוב את סיפור הלידה הזה, רגע לפני שנעבור לסיפור המופלא הבא ❤️
אז התוכנית הייתה לידה טבעית, בלי אפידורל ועם כמה שפחות התערבויות. אבל לידה כמו לידה היא אירוע גדול המורכב מרצף אירועים קטנים ובלתי צפויים.
ואחרי שהמוניטור במעקב וגם במיון לא היה הכי מרגיע ההמלצה הרפואית הייתה על יילוד – בעצם מתחילים את הלידה עם זירוז. זה נורא מפחיד, כל יולדת, בכל לידה, אבל במיוחד לפני לידה ראשונה ובמיוחד יולדת שהתוכנית שלה הייתה ללדת בלי אפידורל – איך היא תסתדר עכשיו שהיא הולכת בעצם לקבל פיטוצין?
התחושה היא שהכל קורס, שכל מה שהיא חלמה ותכננה משתבש ובכלל היא לא מוכנה ללדת ואולי אפשר לוותר וללכת הביתה… בליל של רגשות, סערה גדולה ששוטפת אותם ואני איתם בטלפון מנסה לדייק את הרגשות, לרכך את הבשורה, להסביר את המצב ולעזור להם לקבל את ההחלטה הנכונה מבחינתם.
אחרי כמה שעות הם מודיעים לי שהם החליטו ללכת על זה בלב שלם, ושמכניסים בלון ומעבירים למחלקה. תוך כדי השהות במחלקה אנחנו מדברים, אני מרגיעה, מסבירה ונותנת טיפים לפי המצב שלה. מתעדכנים אחרי כל מוניטור ומעריכים איך מתקדמים מכאן.
20 שעות אחרי הבלון יוצא ומעבירים אותה לחדר לידה! אני מצטרפת אליהם, למרות שבעצם עוד לא התחלנו את הלידה עצמה. הפתיחה היא פתיחה מכאנית, אין עדיין ממש צירים ויקח זמן עד שיתחילו את ניהול הלידה באופן אקטיבי אבל כשיולדת עוברת לחדר לידה אני מעדיפה להגיע אליה, כי לידה זה לא רק גוף, זה רגש. ולי חשוב שהיא תוכל לנשום כמו שצריך, אפילו שאין צירים, אפילו שלירז המיילדת המתוקה אומרת לה תוך כדי שיחה איתי "תגידי לה שיש עוד הרבה שעות, אין לה מה לבוא עכשיו". דווקא יש לי, כי זה התפקיד שלי – להחזיק את המרחב.
אז אני מגיעה, לקראת 20 בערב, אנחנו מעבירים את הזמן בהכנות, בדיבורים ותרגולי ספינינג בייביס. אחרי הרבה התייעצויות עם הצוות ואז עוד כמה שינויים מחליטים על פיטוצין ולאחר מכן פקיעת מי שפיר.
הפיטוצין מתחיל לזרום, הצירים מתחזקים ואנחנו עובדות כמו שתרגלנו – טנס, נשימות, תנועה, שינוי תנוחות. זה קשה, זה מתעצם אבל היא קשובה לגוף, נושמת, זזה איתי, מתמודדת עם הצירים קודם כל בראש ואח"כ בגוף. זה באמת לא מובן מאליו, להיות בחיבור כזה וזה דורש הכנה. היולדת הזו מוכיחה לי את זה שוב, כמה שלידה היא כמו ריצת מרתון של 20 ק"מ, צריך להתאמן לאורך כל ההיריון כדי להגיע לקו הסיום עם הכוחות המתאימים לצלוח דבר שכזה.
אחרי שעתיים מגיעים לפקוע את המים. המים נקיים וזה מצויין והראש של העוברית נמוך וממוקם היטב (יאיי ספינינג בייביס!) אנחנו ממשיכות עם עיסויים ורפלקסולוגיה כי צריך לשכב על המיטה כחצי שעה אחרי פקיעה. הצירים הולכים ומתחזקים והיא מבקשת גז צחוק. אני מאוד אוהבת שימוש בגז צחוק כי הוא מאפשר הרפייה, נשימה ושחרור. נכון שאנחנו קצת יותר מוגבלות למיטה אבל עדיין אפשר לעשות המון על המיטה (בעצם כמעט הכל, יש לי אפילו פיתה פיזיו שטוחה שאני מביאה איתי לכל לידה ואפשר לעשות סיבובי אגן על המיטה!)
זה כבר נהיה קשה ממש. התחלנו עם בדיקת פתיחה 2.5 ס"מ, בפקיעה אנחנו 3 ס"מ ושעתיים אחרי עוד בדיקה – 3 ס"מ. הייאוש מתגבר ואני מנסה לעודד ולחזק ולהסביר שזה בדיוק מה שצריך להיות ושהיא מתמודדת מדהים. היא מסתכלת עלי בעיניים כלות ואומרת לי "קשה לי". "מה את רוצה?" אני שואלת. אנחנו מסתכלות אחת לשנייה בעיניים ואני רואה את המילה אפידורל בתוכן. בלי להגיד את המילה אני אומרת לה "בואי נחכה לבדיקת פתיחה הבאה ונחליט בסדר?" היא מבינה למה התכוונתי ומסכימה.
המוניטור שוב לא יפה ואיילה המקסימה מגיעה לסגור את הפיטוצין ולתת לעוברית קצת מנוחה. אנחנו קמות למקלחת עם מוניטור אלחוטי והצירים הולכים ומתחזקים, הולכים ומתעצמים והיא יותר ויותר נכנסת לבועה. עוד שעתיים עוברות, והיא כבר מותשת. היא עובדת איתי כל כך יפה, אני מנחה אותה בכל ציר, עובדות על תנועה שתעזור להתברגות של העוברית, מרפות את הגוף, שמנים ארומתרפיים, דמיון מודרך, מוסיקה, בן הזוג שלה מקסים ותומך ואומר לה מילים מחזקות מהצד.
הצירים מתחזקים אני קוראת לרוני שתבוא לבדוק, רוני מביאה כפפות, רוכנת על הרצפה ובודקת אותה בעמידה במקלחת – פתיחה 7! "את לא עובדת עלי?" היא שואלת את רוני בחוסר אמון, אני ורוני צוחקות, עברנו את השלב הלטני ביג טיים, לגמרי בתוך לידה פעילה ואפילו הרבה אחרי האמצע! הרעיון לאפידורל נזנח, את יכולה לעשות את זה אני אומרת לה בלי מילים, והיא מקבלת מוטיבציה חדשה להמשיך. זה קשה, היא עייפה וכאובה אבל כל כך מחוברת ומגוייסת לתהליך שזה פשוט מדהים.
אחרי שעה – פתיחה 8, בבדיקה הבאה – פתיחה 9 ואז… פתיחה מלאה ראש בספינות! הגענו לשלב השני של הלידה. אנחנו עוברות לנשום קצת אחרת, הצירים מרגישים כבר אחרת, פחות כאב יותר לחץ, מחכים לראש של העוברית שירד בספינות. המשמרת מתחלפת ומגיעה אלינו פזית האלופה, שמקבלת את הלידה. היולדת עושה עבודה מופלאה, לוחצת כמו שתרגלנו, לא מוותרת, למרות שזה שורף ולמרות שזה כואב היא נותנת כל מה שיש לה ועוד קצת. אני שם מחזיקה לה את הראש ונושמת איתה. זה מרגיש שזה אף פעם לא יקרה, זה מרגיש שהיא אף פעם לא תצא אבל כל ציר מקדם אותה, והיא יורדת ויורדת בתעלה וזה כבר שורף ממש אבל פזית לא מוותרת, מניחה פדים חמים על הפירינאום ורק מסתכלת, בלי להכניס אצבעות כמעט. היולדת דוחפת בכל הכוח והתינוקת שלה יוצאת אליה, חלקלקה ובוכייה ומתוקה אחרי כ-40 דקות של לחיצות.
תוך כדי שאני כותבת את זה אני בטוחה שיש המון רגעים שפספסתי, המון מילים ודברים שנאמרו, המון תרגילים ונשימות שנעשו. אי אפשר להכניס את הקסם של חדר לידה לתוך כמה מילים, זה באמת קשה להעביר את החוויה.
אחרי הלידה, היא יולדת את השלייה ואפשר להגיד מזל טוב! יש 2 קרעים ממש קטנים, המיילדת שואלת אם לרשום דרגה 1 והרופאה אומרת לה זה בקושי דרגה 1, קרעים שטחיים פנימיים ברירית הנרתיק, אפילו לא בעור החיצוני.
וזהו, שקט עכשיו, אנחנו מנסות לחבר את התינוקת המתוקה ליניקה, העיניים של היולדת שלי מנצנצות באושר. אני נזכרת במבט שהיה לה רק לפני כמה שעות, וההבדל מרגש ממש.
זה לא קל ללדת, וזה בטח עוד יותר קשה ללדת עם זירוז כשאין תנאים בכלל ללידה, ועוד יותר קשה לעשות את זה בלי אלחוש. אבל עם ההכנה הנכונה, עם המוטיבציה שהייתה לה והתמיכה שהיא קיבלה היא עשתה את זה ובגדול.
תודה על הזכות להיות חלק מהחוויה המופלאה הזו, ותודה לכל היולדות שבחרו בי וממשיכות לבחור בי להיות חלק ממסע ההיריון והלידה שלהן, אוהבת אתכן 🥰🥰🥰
