סיפור הלידה של אורלי

ביום שני, נפגשתי עם המדקרת שלי וביקשתי ממנה שתעשה מה שהיא יכולה כדי שלידה תתחיל. כבר הייתי יום אחרי התל"מ, הייתי כבדה  ועייפה, והרגשתי שהגיע הזמן, בין אם אני מוכנה לזה ובין אם לא. ג'יימי החמודה דקרה אותי בכל הגוף במחטים שלה, וקבענו עוד תור ליום חמישי, רק ליתר ביטחון. ביום שלישי התעוררתי, והרגשתי קצת אחרת, אולי כמו חתולה שמחפשת את המקום החשוך והמוגן ביותר שתוכל ללדת בו בשקט. לא רציתי לדבר עם אף אחד, לא רציתי אפילו לצאת מהמיטה. פשוט חיכיתי. לפנות בוקר יום רביעי התעוררתי מכאבי צירים קלים. התחלתי לתזמן, והם היו במרחק של כ-15 דקות אחד מהשני. הייתי צריכה לנשום בכל ציר, והכאבים היו די חזקים אך נסבלים. התחלתי להתרגש, הנה זה קורה ובקרוב אראה אותה. השיר המקסים של שבע התנגן לי בראש "הנה, הנה היא באה…". הצירים החלו להצטופף והגיעו כל 10 דקות. לקראת שמונה בבוקר הם כבר היו במרחק 5 דקות האחד מהשני, ונמשכו כדקה. ההמלצה של הרופאים הייתה להגיע לבית החולים כשיש צירים של דקה אחת כל 3 -5 דקות, במשך כשעתיים לפחות. אני רציתי להגיע לבית החולים כמה שיותר מאוחר, מצידי אפילו כשהראש בחוץ, אז ניסיתי למשוך בבית עוד ועוד. המקלחת הקלה עלי מאוד, עשיתי סיבובי אגן על הכדור, נשמתי כמו שלימדו אותי בקורס, ולמרות שהצירים כאבו לי היום עבר רגוע יחסית. נזכרתי בכל סיפורי הלידה שקראתי, וידעתי שכל עוד אני מסוגלת להגיב ולתקשר בזמן ציר כניראה שזה עדיין לא זה. אבל הכאבים הלכו והתגברו, וחשבתי שאולי אני פשוט מצליחה להכיל את הכאב בצורה טובה. לקראת שתים עשרה בצהרים, פתאום נעלמו הצירים.  ממש נלחצתי שכל הבוקר היה לשווא, שזה היה רק צירי אימון והלידה  נדחתה למועד אחר. פתאום נזכרתי במשהו שקראתי בספר טבעי ללדת, שלפעמים, לקראת שלב הלחיצות הגוף עושה מנוחה קצרה כדי לאגור כוחות ויש עצירה של הצירים. האמנם? האם יכול להיות שאני כבר לפני שלב הלחיצות? קיוויתי מאוד שכן, אבל ההפסקה הזו נמשכה כשעה, ואז המשיכו הצירים באותה עוצמה וקצב שהיו לפני זה, אז הבנתי שלא אלחץ אותה בקרוב החוצה.

אחרי כמה זמן ערן נכנס לחדר והרגיש שדרך על משהו מוזר. הסתכלנו על זה, ולא היה ספק- חתיכה של הפקק הרירי. אחרי שסיימנו להתפקע מצחוק (וזה לא קל לצחוק תוך כדי ציר כואב), הלכתי לשירותים וגיליתי את הפקק במלוא הדרו. זהו, הדרך פתוחה, ועכשיו היא יכולה לצאת.

הכאבים הלכו והתגברו, ואני התקשרתי לדולה לעדכן אותה שככל הניראה הלידה תהיה הלילה. לקראת שמונה בערב ביקשתי ממנה שתבוא אלינו ותעזור לי להתמודד עם הצירים. הכאבים היו ממש חזקים, והרגשתי איך כל ציר דורש ממני ממש להתכנס ולהתרכז כדי לעבור אותו. כבר לא יכולתי לנשום בשקט כמו שלמדנו בקורס הכנה לידה, והוצאתי נהימות וקולות נמוכים שנשמעו כמו אנחות וגניחות מסיפור אחר…

קוני הגיעה, ומגע הקסם שלה עזר פלאים. בכל ציר היא עיסתה לי את הגב , לחצה לי בכל מני נקודות באגן, תוך כדי שאני נשענת על ערן, מסתכלת לו בעיניים והוא מזכיר לי לנשום ולהירגע. בשלב הזה הצירים היו כבר במרחק של 3-4 דקות אחד מהשני, ואני הייתי בטוחה שאוטוטו אני יולדת. פחדתי שלא אעמוד בנסיעה באוטו, ואחרי כשעה וחצי מהרגע שקוני הגיעה, החלטתי שנצא לבית החולים. למרות החששות שלי, הנסיעה דווקא עברה בסדר, והצירים בקושי כאבו לי באוטו.

ערן הוריד אותי ואת קוני בכניסה למיון יולדות, ונסע להחנות את האוטו ולהביא את כל הפקלאות שסחבנו איתנו (תיק לידה, כדור פיזיו ותיק לאשפוז). עלינו למעלה, ואחרי תשאול בירוקראטי ומתן דגימת שתן שהייתי צריכה לעשות תוך כדי צירים (לא פשוט בכלל להחזיק את הכוסית הזו בזמן ציר) חיברו אותי למוניטור והאחות בדקה לי את הפתיחה. ציפיתי לשמוע פתיחה 7, קיוותי לפתיחה 9. אבל היא הכריזה פתיחה 3 וחצי! חשבתי שזה לא יכול להיות, אני כבר מ-4 לפנות בוקר עם צירים, לפחות חמש שעות עם צירים כואבים וצפופים… איך יכול להיות!? 20 הדקות שנאלצתי לשכב מחוברת למוניטור ללא תזוזה היו קשים מנשוא, ואלמלא המבט של ערן והיד שהוא נתן לי בכל ציר אני לא יודעת איך הייתי מחזיקה מעמד. עוד לפני שיצאנו, סיכמנו אני וקוני שאם הפתיחה לא תהיה משמעותית נוכל לחזור הביתה ולהמשיך להתמודד עם הצירים בבית. אבל כבר היינו בבית חולים, כבר התקבלנו, ולי כאב מאוד. לא התחשק לי לחזור הביתה. מצד שני, גם לא התחשק לי להיכנס לחדר לידה, שם יאלצו אותי לעבור מוניטור של 20 דקות מדי שעה. האחות הציעה לנו להסתובב שעתיים בשטח בית החולים ולחזור לבדוק את ההתקדמות מאוחר יותר. התאכזבתי שאני רק בפתיחה של 3 וחצי, והכאבים נעשו עוצמתיים כל כך שהרגשתי שאני כבר לא יכולה לעמוד בזה. בכיתי בלי שליטה, בצעקות רמות, בקושי מצליחה להחזיק את עצמי על הרגליים. עמדנו במסדרון ארוך בחוץ ונשענתי על המעקה, אני בוכה וצועקת וערן מעודד אותי ומנסה לעזור לי להתגבר. קוני ניסתה לעודד את רוחי, והצלחתי לאסוף את עצמי קצת ולהפסיק לבכות. עברנו לחדר פנימי יותר, אפילו הצלחתי לשבת על הכדור בין ציר לציר. הצירים כבר היו כל כך צפופים, בערך 2 דקות בין כל ציר שנמשך לפחות דקה. קוני סרקה לי את השיער וניסתה להרגיע אותי, וערן שידר לי שלווה ורוגע. היה לי קשה מאוד, אבל עדיין הרגשתי חיובית.  משכנו קצת יותר משעתיים, ואחרי שעתיים וחצי חזרנו למיון, לעוד מוניטור ובדיקת פתיחה. עכשיו כבר פחדתי לשמוע שלא התקדמתי, ומצד שני לא העזתי לקוות לפתיחה משמעותית כמו בבדיקה הראשונה. האחות הכריזה 4 וחצי. הידיעה שבקושי התקדמתי, בשילוב עם הסיוט הנוראי של לשכב בלי לזוז כדי לאפשר ניטור רציף של המוניטור הביאו אותי להחלטה לעלות לחדר הלידה. לפחות שם תהיה מקלחת, ותהיה לי פינה משלי ואוכל אולי אולי לנוח. ואולי לא..

עלינו לחדר הלידה, שהיה חשוך ושקט. הגשתי לאחות אחר כבוד את תוכנית הלידה שלי, שעבדתי עליה במשך חודשים. היא עשתה לי תשאול קצר, ואחת השאלות שלה היו "מ-1 עד 10, באיזה עוצמת כאב תהיי מעוניינת במשככי כאבים?" למרות כל הכאב, עניתי "12". סירבתי לעירוי, אז רק החדירו לי הכנה לעירוי. זה לא נורא, אבל היה קצת מעצבן כי הייתי צריכה לכסות את היד כדי להיכנס למקלחת. מהר מאוד קוני הראתה נוכחות, וסדרה כל מה שהייתי צריכה מול הצוות, הביאה לי מגבת, ביקשה להנמיך את הטמפרטורה ודאגה לי לכיסוי אחרי שפתחו לי את הוריד. אחרי עוד מוניטור, מיהרתי למקלחת. עמדתי מתחת לזרם המים החמים, צועקת. התחלתי לשיר את שיר למעלות, צועקת ובוכה לעזרה מאלהים. אפילו הרגשתי קצת כעס כלפי התינוקת שלי, שגורמת לי לכל כך הרבה כאב. למה היא לא יוצאת?! המים זורמים, והמילים יוצאות ממני בלי לחשוב., שרה במקום לצעוק.

"שיר למעלות, מאין יבוא עזרי, עזרי מעם השם, עושה שמיים וארץ…."

אחרי 40 דקות במקלחת, הייתי צריכה לצאת ולעבור מוניטור של 20 דקות. האחיות התקשו למצוא את הדופק של העובר, ו-20 הדקות התארכו קצת יותר, ולי היה קשה יותר ויותר. שוב נכנסתי למקלחת, בוכה וצועקת. קוני הביאה לי מי קוקוס כדי להתרענן ולהחזיר לעצמי קצת כוחות, אבל אחרי המוניטור הבא קמתי והקאתי את נשמתי, כל כך חזק שפקעו לי המים, והתחילו לנזול לי על הירך בזרזיף דק.

המשכתי ככה, 40 דקות במקלחת, 20 דקות מוניטור עינוי בשכיבה, עד 6 בבוקר, אז האחות ביקשה לעשות לי בדיקת פתיחה. בשעתיים האחרונות כבר התחלתי להרגיש לחץ אדיר באגן ובאזור פי הטבעת, והכאבים היו כל כך עוצמתיים ששוב הרשתי לעצמי להאמין שהלידה קרובה. אבל הבדיקה הכריזה "פתיחה 6". זהו. נשברתי. אחרי יותר מ-24 שעות של צירים בלי שינה, כוחי לא עמד לי עוד. כאב לי, ופחדתי מהכאב שעוד יבוא, בעיקר חששתי מהכאב של צירי הלחץ והדחיפות. הסתכלתי על ערן ואמרתי שאני רוצה אפידורל. קוני ניסתה לשכנע אותי לחכות עוד קצת, ושמחתי שהיא עשתה את זה. בתוכנית המקורית שלי קיוויתי שלא יתנו לי אפידורל בפעם הראשונה שאבקש. אני לא זוכרת אם חיכיתי עוד ציר או שניים אחרי זה, אבל בשלב הזה כבר ידעתי- אני צריכה אפידורל, כי אין לי עוד כוח. ערן בא אלי למקלחת לראות מה החלטתי, וראיתי שהוא קצת בוכה איתי בציר. שנינו ידעתי שתוכניות לחוד ומציאות לחוד, ואפידורל זה מה שאני צריכה, למרות כל הרצון הטוב שלנו.