אפס הפרדה. אולי אחד המונחים הכי נפיצים היום בדיוני פייסבוק בקבוצות של הריון והורות. נפיץ, בגלל שכמו נושא ההנקה, נשים רבות שומעות את המונח ויחד איתו שומעות שיפוטיות – מה זה אומר עלי אם עשיתי אפס הפרדה, מה זה אומר עלי אם לא?

אז קודם כל, הפוסט הזה נטול שיפוטיות. מה שכן יש בפוסט הזה זה ידע – מה הכוונה באפס הפרדה, מדוע יותר ויותר בתי חולים בישראל מיישמים את זה ולמה אני כל כך תומכת בזה?

"אפס הפרדה: מושג המתייחס למדיניות בבתי חולים המאפשרת לאם ולילוד לשהות יחד באופן רציף ומשותף מרגע הלידה, במהלך האשפוז ועד השחרור הביתה"

כמו שכתבתי כבר, לידה היא תהליך טבעי שמתרחש בגוף. כלומר יש לכל שלב ושלב בלידה היגיון וסיבה. נכון שלכל אישה הלידה שלה, אבל בגדול לידה היא תהליך עם התחלה, אמצע וסוף, שבתוכו מגולמים מספר שלבים. נהוג לחלק את הלידה לשלושה שלבים עיקריים, אבל כאן אני רוצה להציג את החלק הרביעי של הלידה – אני קוראת לו שלב ההתאהבות.

הריון ולידה מחברים אותנו באופן בלתי נמנע לטבע. במהלך ההיריון קורים לנו כל מיני דברים בגוף שאנחנו לא יכולות לשלוט בהם. העובר שבתוכנו גדל, וגם לו יש קצב משלו. פתאום הגוף מאוד מאוד נוכח בחיינו, ותשומת הלב שלנו עולה לכל תחושה, כאב או יציאה. זה מזכיר לנו, שלמרות כל הקידמה, כל המודרניות וכל התרבות שסביבנו אנחנו עדיין בסופו של דבר בני אדם, בשר ודם.

ולכן פרספקטיבה היא חשובה כאן – נשים ילדו משחר האנושות. ללידה יש קצב משלה. כשחושבים על זה, עד לפני כשבעים שנה נשים עוד ילדו בבית. המעבר לבתי חולים, ואתו יצירה של פרוטוקולים מיילדותיים, תינוקיות, תמ"ל ופגיות הוא תוצר של השנים האחרונות.

אני לא אכנס לפרטים היסטוריים – סוציולוגיים (אם מעניין אותך את מוזמנת לכתוב בתגובה), אבל בקצרה אפשר להגיד שבני אדם לומדים באמצעות ניסוי וטעייה. נשים התחילו ללדת בבתי חולים, וזה העלה צורך מסוים, כמו למשל סדר בטיפול בתינוקות ומעקב רפואי, מה שהוביל ליצירת הפרדה בין האימא לתינוק. למזלנו, המין האנושי סקרן מטבעו ולא קופא על השמרים. מחקרים המשיכו להתנהל במהלך כל השנים האלו בכדי לבדוק את ההשפעה של פרמטרים שונים על הבריאות וההתפתחות של האמא והתינוקת. הטכנולוגיה המשיכה להתפתח, ונוצרו פתרונות ואפשרויות מחקר מדויקים יותר. כך שהחוקרים ביחד עם הרופאים והרופאות יכלו לאסוף נתונים מהשטח, להשוות בין נשים שילדו בצורות שונות וללמוד מכך.

אז מה אומרים לנו המחקרים העדכניים לגבי השלב שאחרי הלידה? במשפט אחד –

תינוק צריך את אמא, ואמא צריכה את התינוק שלה

בואו רגע נרחיב  ונבין מה המשמעות של המשפט הקצר אבל הענקי הזה:

אוקסיטוצין, מה שאנחנו אוהבות לקרוא לו הורמון האהבה, הוא ההורמון הדומיננטי במהלך הלידה. אוקסיטוצין נחשב להורמון שמעורר אותנו להתאהב ולהתחבר. מיד לאחר יציאת התינוק גוף האם מפריש כמויות עצומות של אוקסיטוצין (גם התינוק מפריש אוקסיטוצין בעצמו), במטרה ליצור את החיבור הראשוני בין האמא לתינוק שלה ולמעשה לעורר אותה "להתאהב" בו.

מה מגדיל הפרשה של אוקסיטוצין? קודם כל מגע עור לעור. הנחת התינוק על גוף האם מיד לאחר יציאתו מהרחם היא חשובה מאוד להגברת ייצור האוקסיטוצין. עור לעור הכוונה למצב שבו התינוק מונח על אמא בטן אל בטן כשהוא ללא בגדים ואמא חושפת את החלק העליון של הגוף, וכך יש מקסימום שטח גוף שנוגע אחד בשני בין האמא לתינוק.

שנית, הנקה. אוקסיטוצין נחוץ ליציאת החלב (לא לייצור החלב, על זה אחראי הורמון הפרולקטין). לאחר הלידה, לתינוק יש אינסטינקט בסיסי למצוא את הפטמה ולינוק ממנה. מספיק להניח את התינוק על בטן האמא, והתינוק, עוד לא בן שעה, ימצא את דרכו אל הפטמה. זה תהליך מדהים שמרגש אותי כל פעם מחדש (אם מעניין אותך יש אינסוף סרטונים ביוטיוב שמראים את זה, פשוט חפשי Baby  Crawl). מגע עור לעור, ביחד עם הנקה ראשונה עוד בחדר לידה ברגעים הראשונים לאחר הלידה משפיעים על רמות האוקסיטוצין ועוזרים לאם להתחבר לתינוק ובעצם מאותתים לגוף – נולד תינוק, הוא בריא והכל בסדר!

מחקרים מראים שהפרדה בין האמא לתינוק בסמוך ללידה מגבירים את הסיכון לדיכאון אחרי לידה, מעכבים את תהליך החיבור (בונדינג) עם התינוק או התינוקת ועלולים לפגוע בביסוס ההנקה. אחת הסיבות לכך הוא שהגוף למעשה לא מקבל מספיק גירויים על מנת לייצר אוקסיטוצין ופרולקטין ברמות הדרושות וזה עלול לבלבל את הגוף ולגרום לו להרגיש שמשהו חלילה השתבש בלידה.

חוץ מהורמון האוקסיטוצין, שבלעדיו כל התהליך המדהים הזה לא יכול היה להתרחש, יש עוד הורמון דומיננטי אחרי הלידה והוא הורמון האדרנלין. גם התינוק וגם גוף האם מפרישים המון אדרנלין במהלך הלידה.

הודות לאדרנלין, תינוקות נולדים ערניים, עם עיניים פקוחות ואישונים מורחבים, מחפשים אחר העיניים של אמא. בעוד 12-24 שעות רמות האדרנלין ירדו והם יתחילו שגרה של שינה במהלך מרבית שעות היום והלילה, אבל עד אז, התינוקות מאוד ערניים ומחפשים ליצור קשר – הם רוצים לפגוש את אמא אותה הם הרגישו מבפנים עד עכשיו, ורק שמעו את קולה מבעד לבטן. גם לאמא אחרי לידה – למרות כל הקושי, העייפות והתשישות – קשה לישון. האדרנלין שהופרש במהלך הלידה מונע מהאמא לישון, ואבולוציונית יש לזה כמובן היגיון רב – אם מיד אחרי לידה האמא תקרוס מתשישות לא יהיה מי שידאג לתינוק הקטן.

בתי חולים מודרניים ניסו לפתור את הבעיה הזו בלקיחת התינוק מאמא שלו על מנת שתוכל לנוח, אבל נשים רבות מצאו את עצמן ערות, בוכות ומחכות לתינוק בכיליון עניים. לא חסרים סיפוריים אישיים כאלו, אבל נושא האפס הפרדה מסתמך בעיקר על מחקרים שאיששו זאת.

אז בעצם, בשלב הרביעי לאחר הלידה, שלב ההתאהבות כמו שאני קוראת לו, עלייה בהורמון האוקסיטוצין ושאריות האדרנלין שהופרש בלידה משלבים כוחות על מנת ליצור את המצב האופטימאלי לחיבור טבעי, רגשי ועמוק בין האמא לתינוק שלה.